תאונות הדרכים בישראל
בשישים שנות קיומה של מדינת ישראל נהרגו יותר משלושים אלף בני אדם בתאונות דרכים (משמעותית יותר מכל מלחמות ישראל גם יחד).

על אף התפיסה הציבורית כי תאונות הדרכים הן "מכת מדינה", על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי משנת 2009 דורגה ישראל במקום ה-12 בעולם בדירוג המדינות בעלות מספר ההרוגים הנמוך ביותר יחסית לאוכלוסייה. על פי דו"ח זה בישראל נהרגו מתאונות דרכים 5.7 אנשים מתוך 100,000 תושבים (נכון לשנת 2009, לאחר ירידה נוספת במספר ההרוגים ישנם 4.1 הרוגים לכל 100,000 תושבים). נתון זה מציב את ישראל לפני מדינות באירופה ולפני ארצות הברית,[1] והוא מהווה שיפור משמעותי ביחס לשנת 2001, אז היו למעלה משמונה הרוגים ל-100,000 תושבים.

בעשור האחרון חלה ירידה של 50% במספר ההרוגים בכבישים, משיא של למעלה מ-700 הרוגים בממוצע בכל שנה, באמצע שנות ה-90 ועד שפל של כל הזמנים, כאשר בשנת 2009 נהרגו 348 אנשים בתאונות דרכים בישראל. כמו כן נרשמה ירידה ממוצעת של כ-15,000 במספר השנתי של הנפגעים בתאונות דרכים, וירידה של כ-10,000 במספר תאונות הדרכים השנתי בכבישי הארץ יחסית לסוף שנות ה-90.

על פי נתונים של המועצה האירופית לבטיחות בדרכים, על פי מחקר שבוצע בין השנים 2001-2006, נמצאת ישראל במקום טוב יחסית מבחינת מספר ההרוגים, מקום 8 מבין 30 מדינות אירופה. בתקופה זו נהרגו בישראל בשל תאונות דרכים 50 איש בשנה מתוך מיליון.[2]

הרוגים בתאונות דרכים לפי שנים כולל מחוז ש"י:[3][4][5][6]

1991 - 542 הרוגים
1992 - 625 הרוגים
1993 - 713 הרוגים
1994 - 685 הרוגים
1995 - 709 הרוגים
1996 - 601 הרוגים
1997 - 627 הרוגים
1998 - 636 הרוגים
1999 - 549 הרוגים
2000 - 516 הרוגים
2001 - 575 הרוגים
2002 - 548 הרוגים
2003 - 486 הרוגים
2004 - 518 הרוגים
2005 - 476 הרוגים
2006 - 446 הרוגים
2007 - 428 הרוגים
2008 - 448 הרוגים
2009 - 370 הרוגים
2010 - 31 הרוגים (נכון ל- 26 בינואר)
על פי נתוני משרד התחבורה היחס בין מספר תאונות דרכים לרמת המינוע בארץ דומה ליחס הקיים באירלנד וצרפת, שנחשבות לגרועות במדינות אירופה בהיבט זה. נתון חשוב נוסף הוא השכיחות של כלי רכב כבדים בתאונות קטלניות בישראל. משאיות מעורבות בכ-17% מהתאונות הקטלניות בעוד הן מהוות רק 2.3% מכלי הרכב בישראל. אוטובוסים מעורבים בתאונות קטלניות פי 9.6 מאשר כלי רכב פרטיים. הסיבות העיקריות לכך הן כמות הנסיעות המרובה (לעומת כלי רכב פרטיים) והתנע הגדול של כלי הרכב הכבדים. כ-40% מתאונות הדרכים מתרחשות בערים. עוד בולט מספרם הגבוה של רוכבי האופנוע שנהרגים, יחסית למספר האופנועים באוכלוסייה ויחסית לקילומטרז' שהם גומאים. כ-10 אחוז מכלל ההרוגים בתאונות הם רוכבי אופנוע, כאשר האופנועים מהווים רק 4 אחוז מכלל הרכבים, ואחוז הנסועה שלהם הוא רק אחוז אחד מכלל כל כלי הרכב.

עפ"י נתוני המשטרה, הסיבות העיקריות לתאונות הקשות הן: אי-ציות לרמזור, סטייה מנתיב (בעיקר נסיונות עקיפה על קו לבן רצוף), אי-מתן זכות קדימה, אי-שמירת מרחק, מהירות מופרזת לתנאי הדרך (להבדיל ממהירות שאינה חוקית) ואי-מתן זכות קדימה להולכי רגל. כשליש מההרוגים בתאונות הם הולכי רגל. חלק ניכר מהולכי הרגל שנהרגו, נפגעו בעת שחצו מעבר חצייה מסומן. על פי מחקרי הרשות לבטיחות בדרכים, תקופות של מתח ולחץ, לדוגמה פיגועים, מעלות את מספר תאונות הדרכים.

פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 הביא לרפורמה יסודית בתחום הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים בישראל. לפני חקיקתו היה תחום זה כפוף לדיני הנזיקין המסורתיים. הקושי המרכזי נבע מכך שהנפגע בתאונה נדרש להוכיח שנזקו נגרם על ידי התרשלותו של הנתבע כדי לזכות בפיצוי. אם גורם הנזק לא התרשל, אם לא ניתן היה להוכיח שגורם הנזק התרשל, אם גורם הנזק לא נמצא, או אם הנזק נגרם באשמת הנפגע עצמו - לא הייתה זכות לפיצוי. חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נועד להבטיח שכל נפגע בתאונת דרכים יפוצה. לשם כך הוטלה אחריות מוחלטת על כל נהג המעורב בתאונה כלפי הנפגעים בתאונה וחובת ביטוח בגין האחריות הפוטנציאלית וכן בגין נזק שעלול להיגרם לנהג בתאונה עצמית.
 

*מידע מתוך האתר ויקיפדיה.