עורכי דין תאונות דרכים | עורכי דין תאונות עבודה - חדשות - פיצויים לנפגעי תאונות דרכים

תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - "החוק"]. הדיון פוצל כך שתחילה תידון שאלת החבות.
רקע ועובדות שאינן שנויות עוד במחלוקת
1. ביום 12.3.85 , בהיותו כבן 4 שנים, נפגע התובע כהולך רגל מרכב נהוג על ידי הנהג - ז"ל [להלן - "הרכב", "הנהג" ו - "התאונה"]. התאונה אירעה ברחוב ירושלים בעיר מגוריו של התובע, נתיבות. לא ידוע האם לווה התובע עובר לתאונה על ידי אדם כלשהו אך ידוע כי הוריו לא היו עימו אותה עת. התובע פונה לאחר התאונה לבית החולים סרוקה, אובחן כסובל מפגיעת ראש ואושפז עד 15.3.85.
2. לאחר התאונה, נותר הנהג במקום ואף יצא ועישן סיגריה. על אף שזהותו ידועה הייתה לתובע ולהוריו כל העת, לא פנו אליו לרבות לא בבקשה לקבלת פרטים על הרכב, על ביטוחו, אף לא לגבי רישיון נהיגה תקף של הנהג וכפי שהעידה בכנות אמו של התובע "לא פנינו אליו" [ עמ' 22]. האם והתובע לא מסרו סיבה להימנעות מפנייה אל הנהג.
3. בעבר, ועד הגיע התובע לגיל 18, טיפל אביו ז"ל, קלוד, בעניין התאונה. כשהגיע התובע, לבגרות בשנת 1999, התגייס לצה"ל אך שוחרר כעבור שנה. לדבריו נטל יוזמה והעביר את הטיפול בנושא התאונה לעו"ד. במועד כלשהו, ככל הנראה סמוך לתחילת שנת 2001, כ - 16 שנים לאחר התאונה, החל ב"כ התובע דאז, עו"ד אלעוברה, להתכתב עם קרנית. עו"ד אלעוברה מסר כי ידועים לו זהותו של הנהג, הנהג, מספר ת.ז. שלו, שנת לידתו ושמות הוריו, אך אין כל מידע במשטרה לגבי התאונה [נ/1, נ/2]. קרנית סירבה לפצות את התובע.
4. חלפו עוד מספר שנים וביום 20.10.02 נפטר הנהג. על כך נודע לתובע רק לאחר הגשת התביעה. אבי התובע נפטר ביום 26.2.05. בעיזבון האב לא נמצאו פרטים או מידע רלוונטיים לתאונה. בארנקו נמצא פתק ובו רשום "כלל" אך איש אינו יודע וכך אף העידה אמו של התובע [עמ' 22 - 24], אם קיים קשר ומהו, לתאונה.
5. ביום 9.5.06, בחלוף כ - 21 שנים מהתאונה ועל סף התיישנותה, הגיש התובע את תביעתו שלפניי. התובע בחר לתבוע את הנהג [שאז לא ידע על פטירתו], את אבנ"ר כמשתתפת עם חברות ביטוח מסחריות בפיצוי נפגעי תאונות דרכים וככל שיש ביטוח תקף לרכב [להלן - "הסדר ההשתתפות בביטוח"] ולבסוף את קרנית, כאחראית לפיצוי לפי החוק, מקום שהנוהג האחראי אינו ידוע.
6. הנהג לא התגונן בפני התביעה, התביעה לא תוקנה ולא הומצאה לעיזבונו והוא בבחינת "נוכח - נפקד" שאינו מועיל לבירור תביעה. אבנ"ר וקרנית התגוננו בטענות שונות, ביניהן טענה משותפת של שיהוי והיזק ראייתי.
7. הדיון פוצל ותחילה נשמעו ראיות בשאלת החבות. אותה עת היו תלויים בבית המשפט העליון רע"א 3909/08 + רע"א 5132/08 קרנית נ' קורן ודנוך. מאחר שסברתי כי תוצאותיהם עשויות להשליך על תוצאת פסק דין זה, עיכבתי אל מתן פסק דיני. ביום 3.11.09 ניתנו פסקי הדין בעניינים אלה [יכונו להלן - "הלכת קורן"].
8. הנתבעות טוענות לשיהוי קיצוני בהגשת התביעה ולהיזק ראייתי. התובע חולק על כך ולטענתו פעל במסגרת המועדים הקבועים בחקיקה ולא חסך מאמצים לברר את הנסיבות לפני הגיעו לבגרות, באמצעות אביו ז"ל ואף לאחר מכן.
9. התובע טוען כי אביו ז"ל מסר לו שלאחר התאונה הגיע לביתם נציג של חברת ביטוח, מר בן גל, הציע פיצוי מינימאלי, אביו דחה את הפיצוי והעדיף להמתין עד להתבגרות בנו ולהתגבשות נזקיו. התובע אינו מייחס חבות לחברת הביטוח "כלל" או לחברת ביטוח אחרת אלא לאבנ"ר, לפי הסדר ההשתתפות בביטוח ובשיעור של 70% מהנזק, ככל שיוכח. על כך משיבה אבנ"ר: ראשית, כי בהיעדר הוכחה של ביטוח חובה תקף, לא קמה בכלל חובת השתתפות שלה. שנית, חובת ההשתתפות בביטוח אינה קמה שכן הסדר ההשתתפות בביטוח לא חל כלפי כל אחת מחברות הביטוח שפעלו בעת התאונה, חלקן נמצאו אז בפירוק, לגבי חברת הביטוח "אליהו" חל הסדר השתתפות שונה של 50%. שלישית, לתובע אין יריבות עם אבנ"ר אף לו חל הסדר ההשתתפות שכן הוא חל אך ורק ביחסים הפנימיים בין חברות הביטוח שהיו צדדים לו לבין אבנ"ר.
10. התובע טוען כי בכל מקרה בו יקבע בית המשפט כי לא קמה לו עילה כלפי אבנ"ר, על בית המשפט לקבוע כי חלה חבותה הסטטוטורית של קרנית וכי יש לפרש את סעיף 12 [א] [1] לחוק באופן שייקבע כי מקום בו זהות המבטח אינה ידועה, משמע גם זהות הנוהג האחראי אינה ידועה. לשיטתו אין משמעות לזהות הנוהג האחראי אלא מקום בו ניתן לפנות באמצעותו למבטחת ידועה, מה שאין כן במקרה הנוכחי. קרנית לעומתו טוענת כי הסעיף אינו דורש פרשנות וכי לשונו מפורשת וחד משמעית - מקום בו זהות הנוהג האחראי ידועה, לא קמה לקרנית חבות ועל התובע לפנות למבטחת שאת פרטיה יכול להשיג וחזקה כי ישיג, מהנוהג האחראי. לחלופין טוענת קרנית כי התובע והוריו לא פעלו ב"שקידה סבירה" על מנת לאתר את פרטי הרכב, הנוהג, הבעלים, המחזיק בו ואת זהות המבטחת שלו.
11. לא ניתן לגשת לסקירת הראיות שהוגשו מבלי לציין ולהדגיש את אותן ראיות שניתן היה לכאורה ללקט בזמן אמת אך לא לאחר השנים שחלפו מעת התאונה ואשר בסופו של יום לא הוגשו: לאחר הגשת התביעה, הוציא בית המשפט לבקשת התובע צווים שונים בניסיון לאתר מידע מרשויות ומגופים שונים. הצווים לא העלו דבר, למעט עובדת ומועד פטירתו של הנהג. משטרת ישראל השיבה כי היא מבערת תיקי תאונות דרכים כעבור שבע שנים מהתאונה ואין בידיה פרטים על התאונה. משרד הרישוי מסר כי על פי רישומיו, היו בבעלות הנהג מספר רכבים במועדים שונים, אך עולה מהרישום כי בעת התאונה לא היה בבעלותו הרשומה של הנהג רכב כלשהו. לא התקבל מידע רלוונטי ממד"א, מבית החולים או מקופת החולים. הנתבעות וחברת הביטוח "כלל" לא איתרו ברישומיהן מידע רלוונטי כלשהו.
12. לאחר שמיעת הסיכומים הגיש ב"כ התובע לבית המשפט "הודעה" ואליה צירף מכתב מד"א מ - 13.1.09 ובו נאמר כי עד לתאריך 31.12.02 שילמה אבנר את התשלומים למד"א עבור פינוי נפגעים מתאונות דרכים. הנתבעות מתנגדות לאופן הגשת ה"הודעה" אך לענייננו, המכתב אינו מתייחס לפינוי קונקרטי של התובע, לתאונה או לתשלום של אבנ"ר במקרה זה. אין לו על כן כל ערך ראייתי.
13. מטעם התובע העידו הוא עצמו, אמו חנה ושני עדים בסמוך לאחר התאונה, רותי אסרף ומוטי נעים.
14. רותי ומוטי הגיעו למקום זמן קצר לאחר התאונה והעידו על פגיעתו של התובע כפי שראו ועל נוכחות הנהג במקום. הם לא ידעו למסור פרטים כלשהם על הרכב בו נהג הנהג. רותי העידה כי מד"א הגיע למקום זמן קצר לאחר התאונה, היא ובעלה הגיעו למד"א לאחר התאונה ועזבו רק לאחר שהתבררה זהותו של התובע. מוטי העיד כי הוא זיהה את התובע ומיד ניגש להודיע לאביו ז"ל שישב אותה עת במסעדה. הוא עצמו לא מסר ולא ידוע לו אם מישהו אחר מסר עדות במשטרה.
15. התובע מטבע הדברים ולאור גילו בעת התאונה, לא ידע למסור פרטים על הרכב. אמו שהגיעה למקום לאחר שהתובע כבר פונה, לא ידעה למסור פרטים על הרכב.
16. התובע ואמו העידו על טיפולו של האב ז"ל בתביעה, על שסיפר להם על הגעת נציג חברת ביטוח לביתם והצעתו לסילוק התביעה ועל סירוב האב להצעה [עמ' 21 - 22]. האם העידה כי לאחר פטירתו, מצאה בארנקו של האב ז"ל פתק ועליו רשום "כלל" אך "לא ידעתי למה זה שייך" [עמ' 24]. בחקירתה הנגדית הסכימה כי הנהג לא ניסה להתחמק או לברוח אלא "לא פנינו אליו". היא לא ידעה האם בעלה מסר תלונה במשטרה, אם היו לו מסמכים נוספים ו"מה שחיטטתי בארנק זה מה שהיה" [עמ' 22]. האם לא ידעה דבר על אישור משטרה ולדבריה אשפוזו של התובע כוסה באמצעות התחייבות מקופת חולים שהיא עצמה הביאה. כשהוצג לה כי קופת חולים אינה מכסה תאונות דרכים ויש להביא אישור משטרה על התאונה, השיבה שכנראה טיפל בכך בעלה [עמ' 23]. האם לא ידעה כל פרט נוסף ורלוונטי לתביעה.
17. התובע חזר בעיקרם על דברי אמו והוסיף כי אביו מסר לו כי שמו של נציג חברת הביטוח הוא סהר בן גל מרח' אבן גבירול בתל אביב. לדבריו, איתר בא כוחו הנוכחי, עו"ד אמוראי, את בן גל אשר אישר לו כי בעת הרלוונטית אכן עסק בסילוק תביעות אך לא הצליח לאתר בספריו את פרטי התובע, הנהג הפוגע או פרטים אחרים.
18. אבנ"ר לא הגישה ראיות מטעמה. קרנית הגישה את מכתבי בא כוחו הקודם של התובע, עו"ד אלעוברה, אליה, מיום 15.2.01 ומיום 12.7.02. מהמכתבים עולה כי זהותו של הנהג ידועה כל העת, כי לתובע לא ידועים פרטי הרכב והמבטחת שלו וכי פניות למשטרה לא העלו דבר. להשלמה אציין כי קרנית השיבה לב"כ התובע בכל עת כי עליו לברר מול הנהג את מספר הרישוי של הרכב ואת הכיסוי הביטוחי [מכתביה הוגשו כראיות על ידי התובע עצמו].
19. התובע נפגע בהיותו כבן 4 שנים בתאונת דרכים, מרכב לא ידוע הנהוג על ידי הנהג. עדויות התובע ואמו נמסרו בכנות, ללא ניסיונות הסתרה או האדרה ובתום לב. התרשמתי כי משפחתו של התובע היא משפחה פשוטה וקשת יום ואכן מתקבל על הדעת כי המשפחה הותירה את הטיפול בנושא התאונה בידיו של האב ז"ל. מקובל עלי, על אף דלות הראיות ולאור הגיון הדברים, כי האב נמנע מפשרה או מהגשת תביעה עד להתגבשות נזקי התובע. אך פיצוי לחוד ואיסוף הפרטים לגבי האחראי לתאונה - לחוד. לא נכחתי בניסיון כלשהו מצד האב ז"ל לברר את פרטי הרכב הפוגע וזהות חברת הביטוח המבטחת בביטוח חובה, ככל שהייתה כזו.
20. התובע ואמו העידו כי האב ז"ל מסר להם על פגישתו עם נציג חברת ביטוח, מסלק התביעות בן גל. נציג זה לא הובא מטעם התובע להעיד. לא הוצגו פנייה כלשהי לנציג זה או לחברת ביטוח כלשהי. אמנם אביו של התובע נפטר ב - 2005 אך יש להניח, כי ככל שהייתה פנייה מצד נציג זה או אחר אליו, היא באה בעקבות פנייתו לחברת ביטוח כלשהי. לא הוגשה פנייה כזו. היעדר האפשרות כיום, במהלך ניהול התביעה, לאתר ראיות רלוונטיות, אינה משלימה את החוסר הממשי בראיות מצד התובע בזמן אמת. חוסר זה עשוי לנבוע מאובדן עיזבונו של האב, אם בכלל, או מהסיבה הפשוטה כי ראיות אלה לא נוצרו ולא התקיימו אף בזמן אמת. לטעמי, ספק בעניין זה פועל לחובת התובע הנושא בנטל השכנוע לאורך כל המשפט. זו תמונת המצב עד שנת 1999, שאז הגיע התובע לבגרות.
21. אף משנת 1999 ואילך, עת היו הנהג ואבי התובע בחיים, לא פנו הם אל הנהג. עו"ד אלעוברה, שייצג את התובע למצער בשנים 2001 - 2002, לא פנה אף הוא אל הנהג על אף שהופנה לכך על ידי קרנית.
22. הניסיונות הראשונים של התובע לגילוי פרטי הרכב, החלו רק בסמוך להגשת התביעה ולמעשה תוך כדי ניהול התביעה באמצעות בא כוחו הנוכחי עו"ד אמוראי, שלא חסך במאמצים עבורו, אך כאמור, ללא תוחלת.
23. אדון במחלוקות לפי הגיון הדברים. תחילה אפתח בשאלה העקרונית, האם מכיר החוק במצב בו נותר נפגע בתאונת דרכים ללא פיצוי מחברת ביטוח, לרבות משתתפת בביטוח כגון אבנ"ר או מקרנית. לאחר מכן אבחן את התביעות נגד כל אחת מהנתבעות ולסיום, לפי הצורך, אדון בשאלת השיהוי.
24. החוק מבטא את ניצחון התפישה החברתית המבקשת לתרגם חובה מוסרית של חברה, לדאוג לנפגעים בתאונת הדרכים - אלה המשלמים את מחיר התחבורה המודרנית - להסדר משפטי מתאים.... הדגש הוסט מן האחריות האישית הרובצת על המעוול אל האחריות המוטלת על החברה בכללותה לדאוג לנפגעיה [ריבלין, תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהד' שלישית, עמ' 4, להלן - "ריבלין"]. תכליתו המרכזית של החוק, הינה סוציאלית, מתן פיצוי לכל נפגע [אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהד' שלישית, עמ' 6, להלן - "אנגלרד"]. תכלית זו משמשת ככלי פרשני חשוב בפסיקה ואולם טרם הגענו למצב בו לעולם תוטה כף המאזניים לטובת הנפגע.
25. אדרבא, בעניין המשליך לטעמי על תביעת התובע לפני, הוסיפה הפסיקה לסעיף 12 [א] [1] לחוק, על דרך הפרשנות, תנאי המכביד על הנפגע התמים בתאונת דרכים ועל מימוש התכלית הסוציאלית של החוק. בע"א 502/84, קרנית נ' הורוביץ, פד"י מא [1] 542, 547 [להלן - "עניין הורוביץ"] קבע כב' השופט ד. לוין כי: "אין די בכך שהנפגע-התובע הוא עצמו אינו יודע, בעת הגשת התביעה, מיהו הנוהג האחראי. עליו להראות, ששקד במידה סבירה לאתרו ושהדבר לא עלה בידו. כפי שאראה להלן, דרישת ה"שקידה הסבירה" אינה מופיעה במילות החוק.
26. לאחרונה ובהלכת קורן, שב בית המשפט העליון מפי כב' סג"נ השופט ריבלין לדון בקביעות בעניין הורוביץ ובדרישת השקידה הסבירה. סעיף 12 [א] [1] לחוק. הסעיף קובע כך:
תפקיד הקרן
12.(א)תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה:
(1)הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע;.............
27. בתי המשפט המחוזיים סברו כי די לו לנפגע התמים שיוכיח לפי סעיף 12 [א] [1] לחוק כי זהות הנהג האחראי לפיצויים אינה ידועה על מנת לחייב את קרנית בפיצויו. עוד סברו כי אין מקום לקרוא אל הסעיף תנאי נוסף של "שקידה סבירה" לאיתור זהות הנוהג האחראי. בית המשפט העליון דחה השקפה זו וקבע :
"... קרנית באה להגן על הנפגע התמים שאין באפשרותו לתבוע פיצויים מאת הנהג-הפוגע ומאת חברת הביטוח שקיבלה את הפרמיה עבור הביטוח. נפגע שאינו פועל באורח סביר על-מנת שניתן יהיה לפנות לחברת הביטוח שאחראית לפיצוי, ומבקש להסתמך על רשת הביטחון של קרנית, מסכל את מדרג הביטוח שנקבע בחוק, ולמעשה מעביר את משא הפיצויים מכתפיהם של "האחראים הראשוניים" אל כתפי ברירת המחדל הממומנת מכספי הציבור. יש להדגיש עוד כי כאשר מדובר בחבות של קרנית מכוח סעיף 12(א)(1), כלומר חבות שקמה בשל כך שהנהג-הפוגע אינו ידוע, לא קמה זכות חזרה לקרנית מכוח סעיף 9 לחוק הפיצויים, והמשמעות היא שהחבות נותרת במלואה על כתפיה של קרנית הממומנת מכספי הציבור (ראו סעיף 15 לחוק הפיצויים). מכל הטעמים האלה, יש הצדקה לדרישה שאדם הנפגע בתאונת דרכים ישקוד באורח סביר - לא יותר אך גם לא פחות - למימוש האפשרות לקבל את דמי הביטוח מחברת הביטוח...."
28. אם כך לעת הזו ניתן לסכם כי אכן התכלית הסוציאלית בבסיס החוק חשובה עד מאוד, אך אין בה כדי לבסס חובת פיצוי הנפגע בתאונת דרכים "מן הגורן או מן היקב" בכל מצב. נפגע תמים בתאונת דרכים שלא פעל כראוי לבירור החבות כלפיו, יוותר ללא פיצוי. אכן ניתן לבקר תוצאה זו שכן היא מכרסמת בתכלית הסוציאלית של החוק. ניתן אף לבקש את התערבות המחוקק, אך לעת הזו, זה המצב המשפטי.
29. אבנ"ר הוקמה על ידי חברות הביטוח על מנת לשתף פעולה בהסדר הפיצויים על פי החוק וכך בא לעולם הסדר ההשתתפות בביטוח. בכל הפוליסות של ביטוח חובה, הייתה אבנ"ר צד לחוזה הביטוח, קיבלה 70% מפרמיות הביטוח ונשאה בהתאם ב - 70% מסכום הפיצויים לנפגע. זאת בסייג - מול חברת הביטוח "אליהו", עמדו הערכים לעיל על 50% בלבד. בעקבות התדיינויות בין אבנ"ר לבין "אליהו" נפסק בערכאות ראשונות כי ההסדר ההשתתפות בביטוח הוא פנימי, על הנפגע לתבוע את "אליהו", לה שילם את הפרמיה והיא המבטחת בפוליסה שלו ואילו "אליהו" זכאית להוציא הודעת צד ג' בעילת שיפוי - לאבנ"ר. בעקבות זאת שונה נוסח הפוליסות ושמה של אבנ"ר התווסף בכותרת הפוליסה. לימים צומצם חלקה של אבנ"ר בהוצאת הפוליסות עד לביטול מלא של חלקה בשנת 2003 [אנגלרד, עמ' 212 - 213].
30. אם כך, תנאי בסיסי לחיוב אפשרי של אבנ"ר כלפי הנפגע בתאונת דרכים, הוא קיומה של פוליסת ביטוח חובה תקפה, שהוצאה על ידי מבטחת. בהינתן פוליסה כזו, ניתן לבחון גם כיום, בהיעדר הכרעה בבית המשפט העליון, האם עומדת לנפגע תביעה ויריבות ישירה מול אבנ"ר. ואולם התובע לא הוכיח קיומה של פוליסת ביטוח חובה תקפה המכסה את נהיגת הנהג ברכב בעת התאונה. ממילא לא הוכיח כי חל הסדר ההשתתפות בביטוח. התביעה נגד אבנ"ר נדחית כבר עתה.
31. על קרנית מוטלת החובה לפי סעיף 12 לחוק לפצות את הניזוק בתאונת דרכים מקום בו הוא אינו יכול להיפרע ממבטחת [מסיבות שונות שפורטו בסעיף]. המקרה הקרוב והרלוונטי לענייננו הוא מקום בו זהות הנוהג האחראי לפיצויים אינה ידועה. תיבה זו דווקא פורשה בעניין הורוביץ לטובת הנפגע התמים ובאופן ההולם את התכלית הסוציאלית של החוק. באותו עניין דן בית המשפט במצב של ריבוי נוהגים אחראים וריבוי מבטחים פוטנציאליים. הנפגע באותו עניין ידע כי הנוהג האחראי האפשרי הוא אחד מבין ששה נהגים בששה כלי רכב אך לא ידע למקד איזהו הרכב הפוגע מבין הששה. על כן לא יכול היה גם להצביע על מבטחת שתפצה אותו על נזקיו. לאחר ניסיון כושל לייחס את הפגיעה לאחד מששת כלי הרכב, אישר בית המשפט את חבותה של קרנית ובעצם קבע כי הנפגע עשה כל הנדרש ממנו ובהיעדר נוהג אחראי ידוע, אין עליו חובה לתבוע כל אחד ואחד מהנוהגים האחראים וכל אחת ואחת מהמבטחות שלהם ועל כן קמה חובתה של קרנית. כב' השופט ד. לוין הוסיף כי …"אין די בכך שהנפגע-התובע הוא עצמו אינו יודע, בעת הגשת התביעה, מיהו הנוהג האחראי. עליו להראות, ששקד במידה סבירה לאתרו ושהדבר לא עלה בידו" [שם, בעמ' 547]. השופט לוין הוסיף כי בתחילה הנפגע אמנם לא עמד בדרישה זו אך בהמשך ההליך עשה מאמץ ראוי לגלות מיהו הנהג האחראי. לפיכך הצטרף השופט ד. לוין באותו עניין למסקנת חבריו להרכב בדבר חבותה של קרנית.
32. עמדת כב' השופט ד. לוין בעניין הורוביץ הייתה דעת יחיד, אך לא דעת מיעוט. כך נפסק ואומץ בהלכת קורן וזוהי כיום ההלכה הפסוקה והמחייבת.
33. אם כך, על הנפגע התמים בתאונת דרכים להראות כי זהות הנוהג האחראי אינה ידועה לו ובנוסף, כי שקד שקידה סבירה ועשה מאמץ ראוי, אף אם לא בראשית הדרך, הרי בהמשכה, על מנת לאתר את זהותו. מעבר לכל צורך נזכיר כי הנטל להוכיח את תביעתו כלפי קרנית, לרבות "היסודות השליליים" מוטל על התובע כל העת [השוו - ע"א 2176/95, חלבי נ' קרנית ואח', פורסם באתר נבו].
מיהו ה"נוהג האחראי לפיצויים" - האם כולל גם מבטחת אחראית לפיצויים?
34. התובע טען בסיכומיו כי יש לפרש "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע" בסעיף 12 [א] [1] לחוק כחל גם על מצב בו הנוהג עצמו ידוע אך המבטחת האחראית לפיצויים אינה ידועה. על כך חלקה קרנית. למעשה נוכח מסקנתי להלן אינני נדרשת לקבוע מסמרות בעניין זה אך לאור המחלוקת העקרונית שהעלו הצדדים, אדרש בקצרה. כב' הנשיא סלוצקי מבית המשפט המחוזי בחיפה [ע"א 4194/96, קרנית נ' מרעי, צלטנר 4339 , תק - מח 97 [2] , 8, להלן - "עניין מרעי"] סבר כי אין להרחיב את תחולתו של סעיף 12 [א] [1] לחוק למקרים בהם ידועה זהות הנוהג האחראי אך לא זו של המבטח ואלו טעמיו: ראשית, בהיעדר נסיבות מיוחדות, יש ליתן למילות החוק את מובנן הרגיל בלשון הבריות, שנית, תכלית הסעיף הינה לכסות אחריות של קרנית במקרים של תאונות "פגע וברח" בלבד. מקום בו ידועה זהות הנוהג האחראי, אין מדובר בתאונת "פגע וברח" ולא קמה חבותה של קרנית. כב' השופט לרון המנוח מבית המשפט המחוזי בבאר שבע [ב"ש 570/90, אבו חמדי נ' ה"סנה" וקרנית, מתוך צלטנר, 1597] סבר לעומתו, אם כי בהקשר אחר, המיטיב עם קרנית ומקשה עם הנפגע, כי יש לקרוא את סעיף 12 [א] [1] ביחד עם הרישא של סעיף 12 [א] לחוק ובאופן שנקבעים תנאים מצטברים : "לא די שהנוהג אינו ידוע אלא צריך גם להתקיים התנאי שאי אפשר לתבוע פיצויים מהמבטח". כב' השופט לרון מדגיש אם כך את תכלית החוק [אף אם בהקשר אחר] והוא אפשרות התביעה של הנפגע כלפי מבטח.
35. אנגלרד מצטט את השקפתו של כב' הנשיא סלוצקי [עמ' 230] אך לטעמי אינו מביע דעה בעניין. ריבלין לעומתו מסתייג מהשקפה זו [עמ' 352 - 353]. לגישת ריבלין, שאכן אינה מחייבת כהלכה פסוקה באשר הובאה כדעת מלומד, "אכן פרשנות מילולית עשויה להביא לתוצאה זו אך יש בתוצאה כדי לסתור את ההגיון העומד מאחורי סעיף 12 ... לאמור הצורך להציע לנפגע גיבוי ביטוחי סטטוטורי כשאין הוא יכול לגבות את הפיצויים ממבטח אחר".
36. ואילו לטעמי, אף אם ניתן היה לסבור לכאורה כי תכלית סעיף 12 [א] [1] לחוק הינה לחייב את קרנית במקרים הקלאסיים בהם זהות הנוהג האחראי אינה ידועה, קרי, בתאונות "פגע וברח" מסתבר כי לא כך פירשה זאת הפסיקה. די במצבים שנסקרו בעניין הורוביץ ובהלכת קורן על מנת לשלול סברה זו. בכל אחד מהמצבים הללו, לא "ברחו" הנוהגים האחראים ובכל זאת היה קיים קושי בזיהויים וכתוצאה מכך, באיתור המבטחת הנכונה. אין מדובר בעניין טכני גרידא, שכן עולה כי הפסיקה נתנה משקל לתכלית הסוציאלית של החוק ולמתן פיצוי, לרבות על ידי קרנית, לנפגע התמים בתאונת דרכים, נפגע שאינו מסוגל, על אף מאמצים ראויים, לזהות מבטחת אחראית לפיצויו. הפסיקה לא התעלמה במקרים אלו מהתוצאה הגירעונית לקרנית, היינו, היעדר יכולתה לחזור ולקבל שיפוי מ"נוהג אחראי" ומהמבטחת שלו, ככל שקיימת, אלא לא ראתה בכך משום חסימה מנדטורית של זכות הנפגע התמים לפיצוי. במילים אחרות, תכלית הסעיף 12 לחוק, לפי הפסיקה העליונה, רחבה בהרבה מהתכלית אותה ראה כב' הנשיא סלוצקי בעניין מרעי. תכלית זו דומיננטית בפרשנות של סעיף 12 [א] [1] לחוק ודומני כי על כן, כטענת התובע, הסעיף מטיל חובת פיצוי על קרנית גם באותם מצבים בהם זהות הנוהג האחראי ידועה אך לא ידועה זהות המבטחת. ייתכן וניתן לפרש את התיבה "הנוהג האחראי לפיצויים" כנוהג ברכב האחראי באמצעות מבטחת ידועה לפיצוי. איני נדרשת לכך משום מסקנתי כי גם קבלת פרשנות זו אין בה כדי לסייע לתובע.
37. וכאן עלינו לשוב נשוב אל חובת "השקידה הסבירה". חובה זו חלה לטעמי גם על הפרשנות המרחיבה של "הנוהג האחראי לפיצויים" - קרי, גם על המבטחת: כפי שמוטל על הנפגע התמים להראות כי פעל בשקידה סבירה על מנת לאתר את הנוהג האחראי במובן הצר, כך עליו להראות כי פעל בשקידה סבירה על מנת לאתר את המבטחת שלו.
38. בניגוד להשקפות שהובעו בעבר בפסיקה, הבהירה הלכת קורן כי אין הנפגע יוצא וידיו על ראשו אם חדל בעת התאונה או בסמוך לה משקידה סבירה. עדיין יכול הוא להוכיח כי פעל בשקידה סבירה בהמשך הדרך. סבירות השקידה הינה מסקנה תלוית נסיבות ומבוססת על מבחנים סובייקטיביים ואובייקטיביים. יש לבחון בין השאר את פרק הזמן שעמד לרשות הנפגע, את האמצעים שעמדו לרשותו, את תחושותיו הסובייקטיביות בעת התאונה ולאחריה ואת כלל נסיבות העניין.
39. וכדברי כב' השופט ריבלין בהלכת קורן. "... יש הצדקה לדרישה שאדם הנפגע בתאונת דרכים ישקוד באורח סביר - לא יותר אך גם לא פחות - למימוש האפשרות לקבל את דמי הביטוח מחברת הביטוח.... . היסוד האובייקטיבי - שאמור לבטא את שאלת היכולת לדעת - חייב להיבחן לאור מצבו הסובייקטיבי של הנפגע בזמן התאונה ולאחריה. באופן מעשי, על בית המשפט לבחון את הסבריו של הנפגע לגבי סיבת אי-ידיעתו את פרטי הנהג-הפוגע. בחינה זו חייבת להביא בחשבון את אופיו של משטר האחריות ואת אופייה של תאונת הדרכים כאירוע פתאומי וטראומתי. אכן, קרנית נועדה למלא את החלל במקרים שבהם לא ניתן לגבות פיצויים ממבטח, וזאת על-מנת שהנפגע לא יוותר ללא אמצעים להטבת נזקי-הגוף שהוסבו לו. זו מטרה סוציאלית חשובה העומדת ביסודו של חוק הפיצויים. לכן, כאשר הנפגע מצביע על סיבה סבירה והגיונית לכך שאין ביכולתו להצביע על הנהג הפוגע, והסברו זה נמצא מהימן, הכף נוטה לטובת הכרה בזכאות לפיצוי מקרנית. תאונת הדרכים היא לעיתים קרובות אירוע טראומתי ומושג ה"סבירות" חייב להיבחן בהתחשב בכך. שיפוט מחמיר בדיעבד של התנהגות הנפגע בזמן אמת עלול לחטוא לאמת ולסכל את תכליתו של החוק בכלל ושל הקמת קרנית בפרט. לעניין זה, איני רואה צורך לפנות למושגים כמו "רשלנות רבתי" או "אשם בדרגה גבוהה". נראה לי כי יש לבחון את התנהגות הנפגע ואת הסבריו במשקפיים מציאותיות ותוך מתן משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית שבגינה הוא לא השכיל או הצליח לברר את פרטיו של הנהג-הפוגע. .........
..... באופן פרטני יותר ניתן לחשוב על מספר מקרים טיפוסיים שבהם הנפגע אינו יודע את פרטיו של הנהג-הפוגע ושל מבטחו. מקרה אחד הוא מקרה של תאונת "פגע וברח". זהו המקרה הברור ביותר שבו קמה תחולה לסעיף 12(א)(1), ובלבד שהנפגע ביצע את הפעולות המתבקשות בתקופה שלאחר התאונה כדי לברר את זהותו של הנהג-הפוגע. דין דומה יחול במקרים שבהם גילו של הנפגע, או פגיעתו הפיזית בתאונה, לא אפשרו לו להתחקות אחר זהותו של הנהג-הפוגע. מצב דברים שלישי הוא מצב שבו הנפגע יכול היה מבחינה פיזית ליטול את פרטיו של הפוגע, אך לא עשה כן מסיבה סובייקטיבית שניתן לראותה כסבירה בנסיבות המיוחדות של אירוע תאונת-הדרכים. כך למשל, מצב שבו הנפגע היה שרוי עקב התאונה בהלם, חרדה או דאגה רבה לשלומו-שלו או של אחרים. כך גם מצב שבו תגובתו המאיימת, התוקפנית או הסרבנית של הנהג-הפוגע מנעה מהנפגע "ללחוץ" לקבלת הפרטים. במקרים מסוג זה, אם משתכנע בית המשפט בתום-ליבו של הנפגע, ובניסיונותיו הכנים לגלות את זהותו של הנהג-הפוגע או של חברת הביטוח בשלב מאוחר יותר, יכיר בדרך-כלל בית המשפט בחבותה של קרנית. קבוצת מקרים נוספת כוללת נפגעים שבחרו באופן מודע שלא לבקש את הפרטים מטעמים כגון אי-נעימות או סברה שהנזק שנגרם אינו רציני ולכן לא מצדיק את "הטרחה". במצבים אלה אין להחיל את סעיף 12(א)(1), וניתן לומר בהם כי אין לו לנפגע אלא להלין על עצמו על שבחר שלא לפעול על-פי הנֹהַג המקובל ולדרוש את פרטיו של הנהג-הפוגע. זו תהא המסקנה גם בעניינם של הנפגעים שהתנהגותם מעידה על חוסר אכפתיות, אזלת יד, או יותר מכך, על קנוניה, ניסיון הסתרה או תרמית....
מובן כי מקרים טיפוסיים אלה הם "ייצוגיים" בלבד ויתכנו מקרים נוספים. אולם המבחן העקרוני הוא כמתואר לעיל. נראה כי מבחן זה מאזן כראוי בין השיקולים שלעניין ומשקף את מטרות החקיקה. מבחן זה מבוסס על ההנחה כי במצב רגיל בני אדם שנפגעים בתאונה מתעדים את פרטיו של הנהג-הפוגע, וכך הם מצופים לנהוג. יחד עם זאת, אופן ההתנהגות של נפגעי תאונות דרכים יכול להיות מושפע ממצוקות שונות בזמן אמת. להסבריו של הנפגע חשיבות רבה לעניין זה. כך גם לתום-ליבו. נטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו אם כי אין מניעה שבית המשפט יתחשב בכגון דא גם בצו השכל הישר ובניסיון החיים. יש לקוות גם שהמבחן המוצע ייצור תמריץ ראוי ליטול את פרטי הנהג-הפוגע במקום שבו הדבר אפשרי ומתבקש, ובה-בעת יבטיח שנפגעים תמי-לב שהתנהגו כפי שהתנהגו מכורח הנסיבות, יזכו לפיצוי....".
מן הכלל אל הפרט
40. מוכנה אני לקבל כי אין לזקוף אל מחדלי אביו ז"ל של התובע, אפוטרופסו הטבעי עד הגיעו לבגרות, על התובע. מוכנה אני לצעוד כברת דרך לקראת התובע ולקבוע כי בנסיבות העניין יש למנות את התקופה הסבירה ל"שקידה סבירה" החל מהגיע התובע לגיל בגרות, קרי, שנת 1999.
41. ואולם, החל משנה זו, בה העיד התובע כי נטל על עצמו לטפל בעניין, המשיך במחדלים, בין בעצמו ובין באמצעות מייצגו דאז, ונמנע מפנייה להנהג ולבירור הפרטים. נזכור כי עד אוקטובר 2002 היה האב עדיין בין החיים. התובע לא מסר כל הסבר למחדליו, לא העלה מצוקות שונות אף לא טען כי אוים על ידי הנהג או כי חשש ממנו. מניעיו, ככל שהיו, נותרו עלומים. אין לי אלא לקבוע כי התובע לא נקט בשקידה סבירה ועל כן אין לו אלא להלין על עצמו.
42. בא כוחו הנוכחי של התובע, עשה כאמור כל שביכולתו, שנים לאחר הפטירה, על מנת לאתר את המידע הרלוונטי, אך ניסיונות אלה אינם עולים כדי שקידה סבירה של התובע בהתייחס לתקופת הזמן הרלוונטית.
43. מאחר שהנטל להראות שקידה סבירה מוטל כל העת על התובע והוא לא התקרב להרמת נטל זה, דין תביעתו להידחות וכך אני קובעת.
44. לאור זאת אינני נדרשת לשאלות של שיהוי ושל היזק ראיתי.
45. התביעה נדחית. התובע יישא בשכ"ט עו"ד של כל אחת מהנתבעות, אבנ"ר וקרנית בסך 3,000 ₪ + המע"מ החל ובסה"כ בסך של 6,000 ₪ + המע"מ החל והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.